כולנו כאחד, אז מדוע אני חווה את הדברים בצורה שונה מהאחר?
למה יש שוני בתחושות? ברגשות? בכאב? בשפע? אחד רגיש ואחד כועס, אחר כואב ולפעמים אוהב ואחד לא מפסיק לחייך, ככה אנחנו.
 

אם אסתכל בתוכי יש ימים מלאים באהבה ויש ימים של סבל, אז גם בתוכי עולה השאלה - היכן האחדות? ואיך זה מסתדר עם השוני הגדול מבפנים ובחוץ?

כל עוד אנחנו חיים באקראיות, ללא הבנה מלאה במחשבה, ברגש ובגוף כיצד אנו מתנהלים וחשוב עוד יותר מפנימים את הידיעות האלו לעשייה אז אנחנו נמצאים בנבדלות, אנחנו בגיא הנם (בשינה, עוד לא התעוררנו) ואז באמת הרבה דברים מגיעים אלינו בהפתעה.

כאשר אנחנו מתחילים ליישם את המידות הנכונות של החיים, במחשבה, ברגש, ובגוף אז אנחנו במסע לכיוון גן העדן, כי אנחנו חיים כבר את העדינות של החיים, בעדינות אנחנו יכולים יותר לשים לב לפרטים הקטנים, לתנועות שבגוף שמקדימות את המחלה, למחשבות שמשפיעות על הרגש, להרגלים שחוזרים על עצמם, הדרך מלאה בלימוד, וחשוב לצרף ללימוד הזה גם הודיה וסליחה, בבדיקה מחדש של כל ההרגלים שבאים אלינו ממש כהרים ובגלים.

בשינוי תמידי ובסביבה תומכת אפשר להתחיל להתקדם, למצוא את ההזנה הנכונה לי בחומר, ברוח, בפנים ומחוץ, ואז באמת יהיה נעים לחיות בפנים וגם בחוץ.